מדי שבוע מפגין "השמאל" בשייח ג'ראח, ומדי שבוע אני לא מצטרף.
על פניו זה מוזר- הרי אני איש שמאל מובהק, אני מזדהה עם עיקרי המסר בהפגנות, וחבריי הטובים הולכים לשם. אז למה לא בעצם?
כי שייח ג'ראח זה תמצית הטרגדיה של השמאל. כי בשייח ג'ראח לא מפגינים תחת דגלי ישראל. "השמאל" מפגין רק תחת דגלי פלסטין, עדיף עם חולצה אדומה, והכי טוב אם אתה גם "אנרכיסט נגד הגדר", או סתם פלסטיני.
זהו השמאל הרדיקאלי, הפוסט-ציוני, שמפגין בשייח ג'ראח, לא השמאל שלי. בדיוק כפי שזהו הימין הרדיקאלי, הפוסט-ציוני, שמקיים תהלוכות עם דגלי ישראל באום אל פחם. אז מה הפלא שבסוף שניהם מגיעים לעמדה דומה של פשוט למחות נגד האלימות המשטרתית, ובהמשך גם נגד צה"ל. לא במקרה הקבוצות האלה מגיעות בסוף לעמדות של סרבנות גיוס לצה"ל. הסימטריה היא כמעט מושלמת.
חבריי סיפרו לי שבאחת ההפגנות האחרונות בשייח ג'ראח אחד הדוברים אמר שאסור לבוא עם דגלי ישראל, כי זהו דגל הכיבוש. רק דגל פלסטין מותר. כשאמרו את זה, הם קמו והלכו משם. וטוב שכך. במקום שבו מתביישים בדגל ישראל אני, ורוב השמאל, לא נמצאים.
הבעיה הגדולה היא שאין לנו השמאלנים בית כיום. מפלגת העבודה אפילו לא מתיימרת להמשיך לשקר לעצמה ולבוחריה שהיא מייצגת את השמאל מתוך קואליציית ביבי-ליברמן-ישי, מר"צ לא קיימת, וקדימה של הנגבי ומופז היא זאב בתחפושת של כבש. הוואקום הוא ענק.
השמאלנים שבינינו מסתובבים ללא בית, מבולבלים. אבל הם קיימים. לי קל לזהות אותם- כמו ישראלים בחו"ל, מי שמכיר אותם מקרוב יכול לזהות אותם מרחוק. והם מחפשים את האלטרנטיבה לשייח ג'ראח.
גם הם רוצים לצאת להפגין כנגד הכיבוש ובעד היפרדות מהפלסטינים, בעיקר למעננו וגם למענם. גם הם חושבים ששכונה יהודית בלב שייח ג'ראח, או א-טור, או סילוואן, זה שוביניזם לאומי (כדברי פרופסור ישעיהו ליבוביץ') ומתכון לאסון. גם הם מוכנים לחלק את ירושלים למען הסדר מדיני, וגם הם חושבים שעד אז צריך להפסיק לקפח את תושבי מזרח העיר.
אבל הם לא יפגינו בשייח ג'ראח. עדיף כך. עדיף גם שלא יפגינו בתל אביב, מוקפים בבתי הקפה שהפכו בצדק לסמל של רפיון השמאל והבועה השנקינאית. המקום בו צריכה להתחיל תקומת השמאל בישראל הוא לא אחר מכיכר ציון אשר בירושלים, עיר הבירה של כל עם ישראל, כולל השמאל.
בכיכר ציון, במקום בו גסס השמאל תחת כרזות של מדי "אס אס" וארונות קבורה, שם יזקוף קומתו השמאל הציוני תחת דגלי ישראל. שם יתחיל התהליך הארוך אך ההכרחי של ניכוס מחדש של הציונות והדגל על ידי הצד הפרגמאטי של השיח הישראלי. זה שרוצה שנפסיק לכבוש עם אחר, זה שמוכן להתפשר על סמלים של העבר למען חיים בעתיד, ועל הדרך גם לפעול לקיומה של חברת מופת...
בכיכר ציון יזקוף השמאל הציוני את ראשו. בכיכר ציון תיבנה סוף-סוף האלטרנטיבה לשייח ג'ראח.
המאמר פורסם גם בNRG דעות וזכה למאמר תגובה של ד"ר עמוס גולדברג.