יום שישי לקראת צהריים, הדרך לאילת מירושלים, קצת אחרי צומת נחשון. השמש מלהטת כמו בשיר, ושתי נשים מבוגרות, שיער חצי מאפיר עומדות בצד הדרך. הן מחזיקות שלט שחור גדול בצורת כף יד של עצור שדורש – “די לכיבוש!”.

הרבה יגידו שאלה הם האידיאולוגים האחרונים של השמאל. אני חושבת שהם אלה שמונעים מהשמאל להיות אידיאולוגי. אני כנראה לא אומרת פה משהו חדש, אבל ברצוני להצביע על תהליך כלל ישראלי, שקורה באופן לא מפתיע כל כך – גם בימין.

ד”ר גדי טאוב הרצה לאחרונה במסגרת סדרת מפגשים של תא אופק באוניברסיטה העברית. סדרת המפגשים עוסקת בסוגיית הדו שיח עם המתנחלים – אלה שהשמאל רוצה לפנות. טאוב סיפר על ספרו האחרון – המתנחלים. בספרו ובהרצאתו, טאוב מתאר ציבור שבעיני מרביתנו מהווה  מעין פלקט חלול של כיפה על הצד ואבן ביד. דימוי של מיליטריזם חומד אדמות. רק שהתיאור בספר הוא שונה, לכו לירוחם – ותגלו בני ישיבות המתנדבים בקהילה ומתיישבים שם כעיקרון. השטחים הם לא חיזיון פניה של הציונות הדתית. התיאור בספר הוא של ציבור ערכי בעל אמירה רחבה בהרבה מארץ ישראל השלמה.

מה שמעניין אותי באמת בהקשר הזה הוא האמירה הצרה ששני הצדדים רואים. לא רק הציבור החילוני מביט על תמונה שטוחה חסרת עומק. גם הציבור הדתי רואה בנו, החילונים,  בורים שפסגת תרבותנו היא כוכב נולד. ואם לא, הערכים שלנו בעיניהם הם כאלו של “שנאה עצמית”. לתפיסתם, הרצון של השמאל הוא למוטט את מדינת ישראל ואת המפעל הציוני.

התמונות השטוחות הללו לא מאפשרות לנו לקיים דיון. לפחות לא כזה שמאפשר החלפת דעות. הפלקטים הללו חוסמים את מרחב הראייה שלנו. כמו דודי בלסר מעל נתיבי איילון – הדבר מרשים, מעורר אמוציות, אבל בטוח לא בעל עומק ויש שיאמרו מוביל לתאונות.

אחת המילים החזקות ביותר בשיח הביקורתי הוא ניכוס. ההוא ניכס לי, ואני לא אתן לאף אחד שינכס לי. נראה כאילו ישנו מאבק של מי מנכס יותר; הציונות הדתית מנכסת לעצמה את הערכיות, את הסולידריות ואת הציונות, והציונות החילונית (במידה והיא ציונית, כמובן…) מנכסת לעצמה את כלל ההומניזם ואהבת האדם. ונותרנו בלי שאף אחד יוכל לנכס לעצמו דו שיח.

המערוך הגדול שעבר עלינו כחברה, שרידד את כולנו לעובי הפלקט המדובר – הוא נוח. יותר מכך, הוא ממכר - תמיד אפשר להאשים את הצד השני. אבל, אנחנו מתעלמים מהבעיה האמיתית בהתעסקות שלנו בכך. אנחנו ממשיכים לרכב על הקרוסלה, כל אחד מושך לצד שלו,  והקרוסלה על צירה נשארת. אנחנו לא מתקדמים.

יותר ויותר נשמעת היום ביקורת כלפי השמאל שהוא “שונא את עצמו” או שהוא לא ציוני. ל”שמאלנים” נקשרים כינויים כגון יפי נפש, רוחצים בניקיון כפיהם ושאר תארים “מחמיאים” כגון אלו. הפניית האצבע המאשימה הזו נובעת מהסתכלות על התוצאה שגישה זו מביאה. התוצאה היא שמאל שעסוק בלחפש נרטיבים אחרים, בלי לבדוק אם גם הנרטיב שלו הוא רלוונטי ולגיטימי. רבות כתבו על איבוד דרכו של השמאל, על ה”לא” כאידיאולוגיה. “זכות הצעקה” של ברנר היא חשובה, אך היא לא חזות הכל. אחרי הצעקה בא הדיבור, אחרי הדיבור - העשייה.

אנשי ה’די לכיבוש’ הם ממנציחיה הגדולים ביותר של הכיבוש עצמו. בעיני, זה לא שהכיבוש הוא טוב, זה יותר שהוא לא מהות כל רע. בזה שהוא לא מהות כל רע, הוא הופך לפסיק נוסף בעמודים שלמים של דברים שלא היינו מקיימים אם הייתה לנו מדינה מושלמת. הישארותנו או עזיבתנו את השטחים לא צריכה להיות בגדר “ייהרג ובל יעבור”. אני לא מתכוונת למוטט את מדינת ישראל כי יש הפרטה, אני מתכוונת לשנות את זה.

מעבר לשאלה המהותית של שטחים או לא שטחים, כיבוש או גירוש, השאלה המהותית יותר היא האם אני מקבל את כללי המשחק, או שבהינתן ערכים כל כלי פעולה הוא תקף,  גם הפלת המדינה. כי אמירה כמו “מדינה כובשת היא מדינה בלי זכות קיום”, שקולה בעיני לאמירה כגון “מדינה שמפנה את אזרחיה אינה בעלת זכות קיום”. “אנרכיסטים נגד הגדר” או “נוער הגבעות” מייצגים אותה אמירה שטוחה, פלקטית, הנעדרת עולם ערכים שלם מאחוריה. כמוה כמו הסקטוריאליות של הצבעה לגימלאים או לעלה ירוק. ואז, עד כמה שלא נהיה צודקים באותה אמירה ספציפית (או לא), לא נוכל להסביר בהכרח מתוך מה היא נובעת, ולמה אני לא יכול לשתף פעולה עם אנשים שיש לי איתם מן המשותף. לא נוכל להסביר מדוע השמאל הציוני לא יכול לשתף פעולה עם ישיבות המוקמות בירוחם מתוך עיקרון.

בתוך החברה הישראלית פועלים היום שני גושים ערכיים, ואילו רק יוכלו להתאחד סביב ההסכמות שלהם, יגלו כי אולי יש פתרון גם למחלוקות ביניהם. או במילים אחרות, משבר הביטחון מול הרווחה לא מסתכם בתקציב עצמו. כשהמלחמה היא כמו ב”סיפור שלא נגמר” – מלחמה נגד ה”אין”, אלו ש”יש” להם צריכים למצוא את המשותף. בעיקר כשיש כל כך הרבה ממנו.

אבל רגע, מה אם אלו הם הרוב? מה אם אלו הם מי שמייצגים את כולנו? אני טוענת שלא. או יותר נכון, גדי טאוב טען כך, ולי נוח להסכים. הקיצוניים כתמיד, מהווים את הצ’ופצ’יק של עקומת הפעמון. אם הפוליטיקה ה”מלוכלכת” מרחיקה אותנו מלהצביע, הקיצוניים הם שמפנים אותנו להתעסק בשלנו, לעשות לביתנו. שרק לא יזהו אותנו עם האמירה החזקה הזו, החזקה מדי, כל כך חזקה שהיא חסרת שורשים וחסרת עתיד. בשמאל זה כבר קרה. בימין, מתוך קבוצת מבחן של חבריי בלבד, אני חשה את תחילת התהליך.

אבל אולי זה טוב, אולי זה טוב מאוד אפילו. אולי המערוך החברתי ייצר מסננת עתידית, כזו שתאפשר למי משני הצדדים להתאגד סביב תפיסת עולם רחבה יותר, המשותפת לשניהם. אולי אני אופטימית, ובעצם גורלנו כבר קבוע מראש, גורל שבו כל אחד ימשוך כל כך חזק לצד שלו, שהקרוסלה תסתובב מהר מדי מכדי להכיל את יושביה. לשמחתי, יש לי קושי רב עם אמירות דטרמיניסטיות.

יש פה אמירה וקריאה, והיא להוות בגדר עצמנו ומתוך הדברים אותם אנו יוצרים אמירה אחרת. היכולת שלנו לזהות את עצמנו פוליטית כבר מהווה שינוי תפיסת עולם. היכולת שלנו לייצג פוליטיקה הנובעת מתוך תפיסת עולם, ולא מתוך עצמה, כאקט נכון או לא נכון, היא הצעד הראשון. אחר כך גם נחבור זה לזה. אחר כך לא נצטרך אלטרנטיבה אלא רק בדק בית. אמירה פוליטית שאינה שוקעת לחד ממדיות וקיצוניות היא האלטרנטיבה בת הקיימא שאותה אני מבקשת. זוהי אמירה פוליטית שאינה מבוססת על סקטורים אלא על ערכים, כאלה שאחרים לא יוכלו לנכס מאיתנו!

* את המאמר הזה כתבתי לפני פרסום מאמרו של דני גוטווין בנוגע להתאגדות הכלל מפלגתית. הלוואי ויכולתי לחוות דעה בהקשר זה, חוששתני כי אין לי אחת. במידה ויקום דבר כזה זה יהיה טוב ואם לא אז ישנן התארגנויות כאלו לא בצורה רשמית וכן רשמית (עבודה שחורה, חקיקה משותפת של גפני וחנין, יחימוביץ’ וסער, השדולה החברתית כלכלית בכנסת וכו’). בעיני הקושי שהקיצוניים מייצרים, הוא לא רק חוסר היכולת להנהיג מדיניות הוא חוסר היכולת שלנו להתקרב כלל אל הפוליטיקה. כי, בעיני הציבור, הם הפוליטיקה היום, ומרבית הציבור לא רוצים להיות הם. אז נוצר מעגל קסמים נוסף, מיני רבים אחרים, שמרחיק את הציבור מהפוליטיקה ומגביר ומחזק את אותו התהליך. בעיני, השאיפה היום היא להרחיב מעגלים. האיחוד הוא דבר טבעי, רק דימוי לא נכון יכול לפגוע בו. והוא נובע מהקיצוניים. באופן לא מפתיע, חזרנו לתחילת המעגל.