להלן עיקרי הרצאתו של הפרופ’ סרג’יו דה לה פרגולה בנושא הסוגיה הדמוגרפית, אשר התקיימה במסגרת סמינר בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני שקיים תא אופק בתאריך 18 ליולי 2008. עיקרי ההרצאה סוכמו ע”י ליעד לוי-מוסן. באם נפלו טעויות או אי-דיוקים כלשהם בסיכום, האחריות כולה היא על כותב שורות אלו.

רקע

מרכיב יסוד בבחינת דמוגרפיית האזור היא השאלה מהי מדינת ישראל. פרופ’ דה-לה פרגולה גורס כי היא מדינת הליבה של העם היהודי -  לא רק ישות מקומית אלא גם בעלת משמעות היסטורית ומהותית רחבה יותר. לדעתו של פרופ’ דה-לה פרגולה, המדינה חייבת להיות יהודית ודמוקרטית.

פרופ’ דה-לה פרגולה טוען שבשנים האחרונות הקהילה היהודית הגדולה בעולם חיה בישראל (ולא בארה”ב). זה משפיע על התפיסה מהו הקולקטיב היהודי העולמי. התחזית לאור המגמות הקיימות היא שתוך דור או שנים רוב יהדות העולם תחיה בארץ ואז השאלה אם יהיה רוב של יהודים בין הירדן לים.

שיטה

דמוגרף נבחן בניתוח כמותי, השאלה היא בנוגע לאיכות הנתונים. יש הנחה בסיסית של שרשרת של סיבות ותוצאות זה מתרחש באופן מוסבר ועקבי.

ניתוח של השוואת אוכלוסין ע”פ מדדים ידועים מראש כמו: פריון, הגירה, כניסות ויציאות, גיור.

המשוואה תלויה גם בהגדרה טריטוריאלית.

כל אלה סיבות של תהליך סופי. אבל המדדים נובעים מהתפתחויות אזוריות וגיאו-פוליטיות.

הדמוגרפיה יכולה ליצור קונפליקט שיכול ליצור דמוגרפיה.

כללי

יצויין שבהחלטת החלוקה נאמר - קורפום ספרטום בירושלים, מדינה ערבית ויהודית ולא נאמר מדינה פלסטינית.

המפה הגיאו-פוליטית של מדינת ישראל היא לא הגשמה של רעיון ההפרדה בין הזהויות.

יש קונפליקט תוך כדי הכפלת אוכלוסייה מתמדת- זה מאפיין קונפליקטים- שונה מהבלקן (עימות אתני ע”פ אוכלוסייה יורדת). היום 11 מ’ תושבים בין הים לנהר (כולל עובדים זרים). בזמן ועדת פיל דובר על מקסימום הכלה שבין 1.5 ל-2 מ’ תושבים. לא ברור עד כמה ניתן יהיה עוד להכיל.

תושבי הארץ ,ישראלים ופלסטינים, הם חלק מציבור רחב יותר.

יש תהליך הצטרפות לעולם הפלסטיני. תודות לUNRWA יש סיוע שמביא להעלאת רמת החיים במחנות משפיע על הריבוי הטבעי.

תהליכים מרכזיים בשינוי הדמוגרפי:

האוכלוסיה היהודית גדלה- העלייה היהודית מאופיינת בגלים והיא תוצאה של מצב של משברים במדינת המוצא. אין קשר בינם לבין השיפור במצבה של ישראל. ההסברים לירידה באים מהארץ. לישראל ניסיון קליטה אדיר ויוצא דופן. יש פה שאלות קשות (בריחת מוחות), אולםהירידה מישראל דומה בשיעורה לירידה מנורבגיה או משוויץ. קצב הכניסה לארץ משקף מציאות לא נורמאלית. בשנים האחרונות המאזן הוא על פלוס קטן בגלל העלייה ושל התושבים החוזרים.

באים וחוזרים- “חוק השבות” הגרמני, 63% שהגיעו לגרמניה ושוב עזבו. בישראל אחוז זה עומד על 15%-20%- כלומר, מדינת ישראל מבצעת קליטה באופן מלא יותר משאר מדינות העולם. כיום העלייה היא יותר ויותר של בעלי זהות אתנית לאומית ולא דתית יהודית, יש כיום בישראל 300,000 חסרי דת מקרב בעלייה מברה”מ לשעבר ומרוסיה (כאלו שהם ללא אמא יהודיה לפי ההלכה).

פליטים פלסטינים- 620-650 אלף פליטים. הלמ”ס מפרסם אומדן של 725 אלף פליטים. דווקא האו”ם וגורמים אחרים ניפחו בשנות ה-50′ נתונים גבוהים הרבה יותר. שאלת התושבות היא שאלה כללית  (יש ישראלים שחיים בחו”ל (ויש לקבוע כללים לגבי מי נקרא תושב ישראל.

יש התפתחויות משבריות עולמיות ונתנה לחיזוי כמות העלייה בעבר, כיום המצב שונה בעקבות ההגירה הגדולה של יהודים. ישראל מדורגת במקום ה-23 מתוך 177 מדינות מבחינת רמת חיים. 93% ב13% מדינות חיים ברמת החיים הגבוהה ביותר- יותר גבוהה מישראל (חוץ מאמל”ט, דרא”פ וכו’).

כמעט כל הזמן יש הגירה שלילית מהשטחים.

ילודה- פריון גם משקף מצב כלכלי אבל גם סיבות תרבותיות. נחיתות האישה בקהילה מביא לעלייה בילודה. ממוצע ילודה בישראל 3.7 ובפלסטין 4.7. מחנות פליטים 5.6.

אם המדיניות הישראלית תדע לגרום לילודה להיות אטרקטיבית יותר…

הערכה:

ההערכה המרכזית שהפיריון יגיע להתכנסות. הנחה בינונית ירידה בפלס’ ויציבות יהודית- 2020- תוספת של 5 מ’. סה”כ אוכלוסייה יהודית 2010 5980 מול 5718. 2020  6,697 מול פלסטינית כ’.  7,500 מ’. האמת בין 42-54. אם רק ירדן וגולן 75%-78%. ירושלים (עיריית י-ם): 58-66 יהודים  34-42 ערבים.

עזה הוא לא האזור הצפוף בעולם (ת”א יותר צפופה מרצועת עזה).

גידול אוכלוסיה ודאי מביא לשאלות של אקולוגיה ואיכות סביבה את זה צריך לטפל כחלק מתכנון כללי.

לגבי עזה יש איזון חוסר בין הצרכים למענה עליהם (כלומר בניה לגובה).

בין הירדן לים יהיה רוב ערבי עד גיל 45 ומגיל 45 יהיה רוב יהודי.

השקעות בתשתית צריכות להיות בפרופורציה של הציבור. יש קונפליקט בין דמוגרפיה למדיניות. הדמוגרפיה יוצרת גלים ואמורה להשפיע על מדיניות ותכנון. ההתנתקות שווה 20 שנה של חמצן בנושא הדמוגרפיה לעזה.

תרחישים:

חילופי שטחים: בלי מזרח העיר המצב ב2020 הוא כמו ב2000. בלי המשולש ובלי מזרח העיר (ריבונות מכביש 6)- גידול של 4% של יהודים. הפערים הדמוגרפים בסופו של דבר מצטמצמים. כל יתר ההתיישבות היהודית מתכנסת לקו הירוק ויש ריבוי מקביל.

ויכוח על התחזיות הדמוגרפיות של הפלסטיניות:

הטענה: הנתונים של הפלסטינים מנופחים בזדון.

הפלסטינים עשו מפקד בסוף 2007- אחוז 2.6 לשנה. המפקד הפלסטינאי האחרון גורם לרביזיה בגישה הפלסטינית כך שהתחזיות לגבי עכשיו ל250,000.

אלה הטוענים שאין 3.4 אלה 2.4 מ’ פלסטינים.- נק’ מפגש פשוט לא תהיה ב2010 אלה ב2020 כך שהמצב דומה.

סיכום

הדיון על הרוב הוא לא משנה אלה על  הזהות הלאומית.

השאלה המרכזית היא מהי מהותה של המדינה הישראלית, האם חייבים לחשוב גם על המהות ההיסטורית והתרבותית.

אם נחשוב על המדיניות היהודית והטענה היא פוליטית אני גורס שהאתגר המרכזי של מדינת ישראל היא לשמור על מדינת הליבה של העם היהודי תוך כלים דמוקרטיים לכן הרוב צריך להיות גדול, זה צריך להיות ויתור על פן טריטוריאלי גם לגבי התפוצה שחשוב שהתפוצה היהודית תתקיים, איך לשמור תפוצה יהודית בעולם פתוח, מדינת ישראל כמדינת ליבה היא חשובה בתנאי שתנאי מס’ 1 מתקיים.