להלן עיקרי דבריו של העיתונאי דני רובינשטיין (לשעבר ‘הארץ’, ‘כלכליסט’), כפי שהוצגו בהרצאתו בסמינר בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני שארגן תא ‘אופק’ בבית ווילי ברנדט בתאריך ה-18 ליולי 2008. הדברים סוכמו ע”י ליעד לוי-מוסן. באם נפלו טעויות או אי-דיוקים כלשהם, האחריות הינה על כותב שורות אלו.

הרושם המתקבל מהשטח- הרש”פ לא באמת קיימת והמו”מ חסר ערך למעשה. התחושה בציבור היא שאין שלטון. הרשות המחוקקת לא קיימת ואין תהליכי חקיקה. הרשות השופטת ממילא לא הייתה בעלת השפעה רבה בתנאים חמולתיים. הרשות המבצעת בקושי מתפקדת: קיימת פקידות, שעיסוקה המרכזי הוא השגת כספים לתשלום משכורות מינימליות (לכ-100 אלף איש), ולא מעבר לזה.

הסקטור הציבורי בכלכלה התפרק למעשה, וחלק גדול מהנהגת הפתח נמצא מחוץ ליהודה ושומרון. חלקם (ע’סאן אלח’טיב, למשל) עוסקים בגיוס תרומות במפרץ, ובאופן כללי פלסטינים רבים שיש להם יכולות מגיעים לדובאי ומוצאים משרות שם (חזרה מסויימת בוריאציה חדשה על הנהירה הפלסטינית למפרץ בשנות ה-50′). זה במיוחד בולט לאור תנופת ההשקעות, הפיתוח והבנייה שעוברות נסיכויות המפרץ ודובאי בפרט. רוב המומחים המוכשרים (מהנדסים, מורים וכו’) ובעלי היכולות עוזבים למפרץ ושולחים כסף חזרה לשטחי הרש”פ. המצב בשטחים למעשה אינו גרוע כ”כ, הן בגלל הכסף שנשלח והן לאור שנת השמיטה בישראל, שמביאה הכנסה נאה למדי לחקלאים הפלסטינים ומפתחת את החקלאות. הכלכלה מתקיימת גם לאור התחזקות התיירות לישראל ו”זליגת” התיירות לרש”פ, והגעת הצליינים למקומות הקדושים שבשטחים ובירושלים. הצליינים מתארחים במזרח ירושלים, בבית לחם, ברמאללה וביריחו, ומכניסים מעט כסף לפלסטינים. בנוסף, ישראל ערכה הקלות במעברים והסירה חלק מההגבלות.

הניסיון להעלות את רמת החיים ביהודה ושומרון נועד לצמצם את השפעת חמאס ולהחליש אותו. השחיתות אינה חמורה באופן קיצוני, והציבור נוטה לכעוס על מנהיגיו פחות אם הם מושחתים מעט ויותר אם הם כושלים. ההאשמה המרכזית המופנית כלפי אבו מאזן והפתח היא כישלון התהליך המדיני והפרת ההבטחות שנתנו, ופחות השחיתות. התפיסה היא שהנהגת חמאס מקריבה את בניה בלחימה, וילדי מנהיגי הפת”ח מבלים בחו”ל. הכעס על השחיתות מלווה את הזעם על כישלון הפת”ח, ולפיכך הפתח נחלש. התנועה הלאומית הפלסטינית נחלשת ושוקעת יותר ויותר, שכן תפיסת החמאס היא בראש ובראשונה דתית. הפת”ח וישראל מנסים לצמצם את העברת הכספים לשטחים וכיוון שכך נערכות פשיטות על חנויות, מרפאות, ארגוני צדקה, בתי יתומים וכו’. הפגיעה בחמאס אינה אנושה, אך הזעם של האוכלוסיה מופנה כלפי הרשות, שאינה מסוגלת למנוע אפילו את סגירת המוסדות הכלכליים. אבו מאזן מוחלש, מושפל ומבוזה.

אם לא תהיינה שתי מדינות, האלטרנטיבה היחידה היא מדינה דו-לאומית. פתרון שתי המדינות הוא הרע במיעוטו.

שאלות:

1. מה מצב ההסברה הישראלית לעומת הפלסטינית?

אין למעשה מדיניות הסברתית ובעיקר יש עיסוק בספינים. הסברה יכולה ללוות מדיניות נכונה, אך היא לא יכולה להצדיק בעיני הרחוב פעולות שנתפסות כמשפילות וחסרות טעם.

2. האם קיימת עיתונות מגוייסת למטרות שונות בישראל?

הספינים מתבטאים באירועים נוסח פיצוץ דבריו של רם כספי בנוגע לחלוקת ירושלים. כספי ניסה להגן על אולמרט וטען כי הימין מנסה “לחסל” את אולמרט באמצעות עלילות. יועצי האסטרטגיה מכתיבים את ההתנהלות, והדבר בא לידי ביטוי בהפרחת סיסמאות חסרות בסיס ומקוממות שנועדו “לשחק” על הרגש והתחושות. התקשורת הופכת לכלי המשרת מטרות פוליטיות.

3. האם יש סיכוי שיהיו פירות כלכליים לפעילות של בלייר ופיאד והדבר ייזקף לזכות הרשות?

קיים שיפור מסויים- יש הקלות לערביי ישראל להיכנס לג’נין, תעשיית האבן מתפתחת, וביהודה ושומרון התחזקה “תעשיית המזבלות”- שפיכת פסולת בניין במחירים נמוכים בשטחי הכפרים הפלסטיניים, דבר שעורר את הממשלה לנקוט צעדים נגד פעילות זו כדי לא לאבד את כספי ההיטלים על שפיכת האשפה.