להלן עיקרי דבריו של ד”ר מתי שטיינברג, לשעבר יועץ ר’ השב”כ לענייני ערבים, כפי שהרצה בסמינר אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכפי שסוכמו ע”י ליעד לוי-מוסן. באם נפלו טעויות או אי-דיוקים כלשהם, האחריות היא על כותב שורות אלו.

משנות ה-50′ הארגונים הפלסטינים דחו את כל הצעות הפשרה והחלוקה לשתי מדינות, מתוך תפיסה שהן מהוות בגידה בעיקרון אחדות המולדת והמדינה. משנות ה-70′, ובעיקר בעקבות מלחמת יום הכיפורים, החלה מתפתחת תפיסה לפיה המדינה והמולדת אינן אחד, אך הארגונים עדיין לא היו מוכנים לרעיון שהמדינה החלקית תהיה סוף הסיפור, אלא רק אמצעי בדרך למולדת כולה. מהתפיסה הזו סברו הפלסטינים שאין לתת שום תמורה בטחונית לישראלים תמורת שטחים (למשל פירוז המדינה הפלסטינית). הטיעונים של הפלסטינים משנות ה-70′ דומים לנימוקי בן גוריון כשהסכים להצעת החלוקה.

משוואת הזהות הולכת ומתפרקת על רצף. החלומות נמוגים, אך המציאות לא. התברר לפלסטינים שהמערכת הבינלאומית דורשת שתמורת מדינה יתנו ערבות בטחונית ושהמדינה תהיה סוף פסוק. הלכה והתפתחה גישה שתומכת בהדרגתיות התהליך. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה (1982), גירושו של אש”ף מלבנון לתוניסיה וביטול היכולת להילחם בישראל מלבנון, גובש ב-1988 מסמך מכונן – “הצהרת העצמאות הפלסטינית”. זהו מסמך מקביל, אפילו בצורת הניסוח, להצהרת העצמאות הישראלית. מנסחה היה מחמוד דרוויש, ערבי-ישראלי, התחנך במערכת החינוך הישראלית, ולימים קרא לעצמו פלסטיני.

ההגיון המכונן של ההצהרה הוא קבלת עקרון החלוקה, וזה בניגוד לכל המסמכים הקודמים ששוללים את עקרון החלוקה. הפלסטינים השתמשו עד אז בדימוי של האם האמיתית במשפט שלמה, שהתנגדה לחלקות הבן – כפי שהם מתנגדים לחלוקת המולדת. בתוך אש”ף התעוררה מחלוקת שגרמה לפילוג. החזית העממית הפלסטינית היתה ארגון שהתנגד לאמנה הפלסטינית.

ב-1988 יוצא ארגון החמאס עם “אמנת החמאס”, שנוגדת את אמנת אש”ף, שאינה מזכירה במילה את האסלאם.

מ-1988 מתחילה להיווצר הפרדה בין האידיאל והחלום – כל המולדת, לבין מציאת פתרון פרגמטי. למורת רוחם של החמאס וג’ורג חבאש, מתנהל תהליך אוסלו שמשמעותו הכרה בישראל. הסכם אוסלו אינו מכיל התייחסות להפסקת הבניה בהתנחלויות.

בשנות ה-90′ מנהיגי המדינה היו מפוחדים מהרעיון של עימות עם המתנחלים. אחרי טבח גולדשטיין, נפגשו שטיינברג וקבוצת אנשים את ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, ואמרו לו שתהליך אוסלו לא יבנה את האמון בין הצדדים, ושהוא לקראת סיום. הם הציעו לו לקפוץ מהשלב הזה להסכם קבע, ואמר לו שדעת הקהל כשרה לפינוי תל רומיידה. רבין השיב שערפאת התקשר אליו וביקש לעבור להסכם קבע שעה קודם. טבח גולדשטיין, אמר שטיינברג, הסיר את הויכוח בתוך החמאס לגבי הפיגועים: הטבח חיזק את אלו בחמאס שתמכו בפיגועים בתוך ישראל וכנגד אזרחים, ולא רק כנגד מטרות צבאיות בשטחים. חלק משמעותי מכך היה שחלק גדול מהציבור היה תאב נקמה. שטיינברג הציע מעבר להסכם קבע, משום שזה יציג את החמאס בעיני הציבור הפלסטיני כזה שמטרפד את השגת המדינה הפלסטינית. שטיינברג ביקש כאמור, את פינוי תל רומיידה. רבין השיב שפינוי תל רומיידה בלתי אפשרי מבחינה פוליטית, למרות שמדינית זהו צעד נכון.

בסוף 1995 אירע רצח רבין, ובהמשך בוצעו פיגועי התאבדות קשים ע”י החמאס, במטרה לטרפד את תהליך אוסלו. מסוף 1996 ועד פרוץ האינתיפאדה השניה הלכו וירדו מספר ההרוגים בפיגועי התאבדות, בעקבות תפיסה אחרת של השב”כ, תוצר פעילות של עמי איילון ושל שטיינברג, הוא מספר. הסיבה העיקרית היתה שיתוף פעולה מצד הרש”פ משום שהיה להם רצון להמשיך את התהליך המדיני.

בנימין נתניהו, כראש ממשלה בתקופה הזו, הלך להסכם וואי, והעובדה הזו יצרה אצל הפלסטינים תקווה להמשך התהליך המדיני, ורצון למנוע פיגועים בישראל, ומכאן פעולות על ידי המנגנון של ג’יבריל רג’וב והרשות הפלסטינית כנגד מבצעי פעולות הטרור.  ההפיכה הצבאית בעזה של החמאס כנגד הפתח היתה אכזרית כל כך לכשהגיעה משום שהיתה נקמה על התקופה שבה הפתח השפיל את החמאס.

מבחינה זו, תהליך אוסלו היה הצלחה והיה בו הישג משמעותי, אך הוא לא הצליח משום שלא הוביל למקום מספיק. בנימין נתניהו החל בערוץ בכיוון הסורי, מה שהותיר בפלסטינים משקע כבד, שלמרות מאמציהם בדריסת הטרור, אין נכונות ישראלית להסכם.

ברק, שהמשיך את המשא ומתן עם הפלסטינים, דרש ריבונות ישראלית על הר הבית, תנאי שלא איפשר הסכם, לדברי שטיינברג. הוא אומר שעד היום לא ניסתה ישראל להגיע להסכם אמיתי עם הפלסטינים, מתוך הבנה של המחיר – ובתוכו אי ריבונות על הר הבית. שום פלסטיני לא יוכל לקבל הסכם שלא כולל ויתור זה מצד ישראל בתוכו.  

התפיסה הפלסטינית היא שהליכה להסדר, בהגדרה, היא ויתור על 78% מהמולדת הפלסטינית, ועל הפלסטינים לקבל את מלוא 22 האחוזים הנותרים. אם מדינת ישראל רוצה לעשות שינויים מסויימים בהקשר של חילופי שטחים זה אפשרי, בתנאי שלא מדובר ביותר משלושה אחוזים. הדרישה היא לקבל את מה שקיבלה מצרים – נסיגה עד הסנטימטר האחרון. גם ירדן קיבלה את מלוא השטחים חזרה – שוב, באמצעות חילופי שטחים.

בישראל כולם מדברים על משא ומתן, אבל אינם מוכנים לקבל את משמעותו הקבוע והנקוב של הסדר. כל פעם מנסים למצוא טריק כדי לעקוף את המחיר הנקוב. חומת ההפרדה היא תולדה של ניסיון כזה.

התחזקות החמאס והיחלשות פתח אינה רק תולדה של שחיתות, אלא היא בעיקר תולדה של קריסת הרציונל המדיני של פת”ח.

העמדה הפרגמטית שלא עבדה, הולידה את עליית החמאס. מאחר וההסכם אינו מתבצע בפועל, העמדה הקיצונית היא זו הנתפסת כפרגמטית.

אנחנו משחקים לידי החמאס. הדרך היחידה שבה חמאס יחלש איננה צבאית. החמאס יתמתן או יתגמש רק אם הוא יאולץ לכך.

ב-2009 מסתיימת כהונתו של אבו מאזן. שטיינברג מציג תרחיש ובו הרשות הפלסטינית תתפרק מרצון ותאמר לישראל – ספחו אותנו. הדבר הזה עלול להוביל למדינה שאינה בעלת רוב יהודי. מכאן המסקנה שלו – ההליכה לסוריה היא הסחת דעת מהעיקר. זו כבר פתוחה למערב ונתקעים טריזים בינה לבין איראן. הסורים הלכו לתהליך עם ישראל משום שאין להם עניין במלחמה.

הזמן כן דוחק בכל הנוגע למשא ומתן עם הפלסטינים.

שאלות:

עד כמה יש להתחזקות התודעה הלאומית פלסטינית על הסיכויים למשא ומתן?

מאחר והזרם המרכזי הוא סביב מדינה פלסטינית כחלק מפלסטין, זו דווקא מחזקת את הרעיון של רעיון החלוקה (ולא מדינה שתכלול את היהודים). אם הדבר לא יתכנס סביב תוכנית פרקטית, בסופו של דבר זה יביא להתגבשות הרעיון סביב רעיון של מדינה שהיהודים יהיו חלק ממנה.

1. איך אפשר להוריד רבע מיליון מתנחלים כשהיה קשה כל כך עם פינוי עזה?

ההבנה צריכה להיות מה עומד על הפרק – והיא עתידה של מדינה ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. המתנחלים עלולים לקעקע את ישראל כמדינה כזו. חשוב לטעון בדיון הציבורי שהציונים האמיתיים הם אלו שתומכים בחלוקה – כי אחרת ישראל תהפוך לפלסטין.

2. פנייה לסוריה היא צעד טקטי במשא ומתן כדי להגמיש את הצד הפלסטיני.

יש לשפוט את זה לפי התוצאות. המשא ומתן עם הסורים הרעיל את המשא ומתן.

3. ערפאת, כשהמשא ומתן נתקע, החזיר כסף לחמאס ולפעילויותיהם.

ספר: עומדים לגורלם/ מתי שטיינברג