הפיגוע האחרון שהתבצע בירושלים ביום רביעי ה-2 ביולי, התרחש בעיצומה של מערכת הבחירות העירונית וההתעוררות של תנועות צעירים אשר החליטו לקחת אחריות על העיר שלהם ולהשפיע על עתידה. יומיים לפני הפיגוע התקיימה בקמפוס פגישה של נציגי אותן תנועות עם הסטודנטים באוניברסיטה, ולצערי הרב כל התנועות התמקדו ב”בעיה החרדית” של העיר, והתייחסו כמו תמיד אל היותה של ירושלים עיר מאוחדת, עיר של כולנו, ובעיקר גם של היהודים החילונים. במפגש זה נשכח רק גורם אחד בירושלים, שלשמחתי הזכירה אותו יותר מכל אסתי קירמאיר, מועמדת “העבודה” למועצת העיריה, גורם זה הינו הגורם הערבי, או אם תרצו, מזרח העיר.

הפיגוע האחרון והפיגוע שהיה לפניו במרכז הרב, שמו לנו מול הפרצוף את שאלת איחוד ירושלים, אך רובנו בוחרים להתעלם ממנה. אז אני רוצה לשאול, לפני שדנים בשאלה האם לחלק את ירושלים או לא, האם ירושלים בכלל מאוחדת?

האם בעיר מאוחדת קמים שני תושבים והורגים בתושבים אחרים רק בגלל שהם בני דת אחרת?

לדעתי, עצם המשך השימוש במינוחים מזרח ירושלים ומערב ירושלים מעמיד בספק את עובדת איחודה. אך דבר זה נובע מכך שבפועל העיר אינה מאוחדת. תושבי מזרח העיר אינם לומדים בתוכנית הלימודים הישראלית אלא בזאת הפלסטינית או הירדנית, קווי האוטובוס של אגד כמעט ואינם עוברים בשכונות מזרח העיר ולפיכך הוקמה חברת תחבורה ערבית מקבילה (האוטובוסים הלבנים-ירוקים), שעוברת בשכונות אלה ומסיעה תושבים במחירים שאנחנו כסטודנטים ירושלמים רק יכולנו לחלום עליהם. אולי גולת הכותרת בהזנחה ובפערים שבין מזרח למערב העיר היא מערכת החינוך, אשר במזרח העיר כבר נמצאת במצב של קריסה עד כדי כך שבתי ספר נפתחים בלית ברירה בחדרי אמבטיה ושירותים.

נראה שאפילו העירייה עצמה השלימה עם המציאות ולכן כשתלך לשלם ארנונה תוכל לגלות שיש פקידים המטפלים במזרח העיר ופקידים המטפלים במערב העיר, כששאלתי את הפקידים למה? ענו לי במילים אחרות: כובע!!. ואם הזכרתי קודם את מערכת החינוך העלובה במזרח העיר, העניין אפילו עוד יותר מקומם כשיודעים שבעירייה יש מחלקות נפרדות המטפלות בחינוך במערב ובמזרח העיר.

כאשר כיהן ראש הממשלה שלנו כראש עיריית ירושלים, הציג בפניו אחד מחברי המועצה את בעיות הכפר עין פואד הנמצא בשטח השיפוט של העיר, מר אולמרט ענה אז בביטחון כי כל חלקיה של העיר מקבלים יחס שווה והולם, רק חבל שעין פואד לא קיימת כלל, וראש העיר דאז הכיח את בורותו בנוגע לעיר שהוא מנהל.

תושבי מזרח העיר בינתיים מגלים אדישות בכל הנוגע ליכולת לשנות את מצבם דרך הפוליטיקה המקומית, אך האם זה יהיה המצב כאשר הם יהיו כפי הנראה רוב בעיר הזאת? אני לא יודע מה יהיה אבל אני יודע שבמצב שבו יותר מחצי מתושבי ירושלים הם לא יהודים אז כבר ירושלים לא יכולה להיות עיר יהודית דמוקרטית, אלא עיר שדה פקטו היא בירה של שני עמים, לכן חלוקת העיר באופן רשמי היא דבר שאין מנוס ממנו בכל מו”מ עם הפלסטינים, וגם ככה לא נראה לי ששיח’ ג’ראח, שועפאת וואדי ג’וז הן התגשמות החלום הציוני, ובוודאי שלא טרוריסטים מצור בחר ומג’בל מכבר.