בתאריך ה-25 ליוני 2008 התקיים המפגש הראשון במסגרת פרוייקט ‘השורשים היהודיים של תנועת העבודה’ של תא אופק. פרוייקט זה נועד להדגיש את הקשר בין ערכי היהדות לערכי השמאל בכלל, ותנועת העבודה בפרט. הפעם נפגשנו עם מוקי צור, היסטוריון לחקר הציונות. להלן תמלול דבריו (בגוף ראשון). באם נפלו טעויות או אי דיוקים כלשהם, האחריות מוטלת על כותבי שורות אלה.

בפרוייקט “ארון הספרים היהודי” עלי הוטלה המשימה לערוך את הפרק על הציונות שהוא הכי בעייתי, מאחר וכל ההשקפה של ארון הספרים היהודי בו יש טסקטים שמקודשים לעם היהודי אבל אין ספרים מקובלים ומוסכמים בציונות.

עלי הוטל להוציא טקסטים משמעותיים שיכילו את תחיית הציונות – קראתי להם ציונות על הר נבו. בחרתי טקסטים שנכתבו החל משנת 1920, ומצד שני לבחור את הטקסטים  שהדריכו קבוצות רבות במיוחד לאור התפיסה של “הר נבו” ב “אנו מתבוננים על הארץ מרחוק” גדולי ההוגים, או שהיו בארץ כמו הרצל – לתקופה קצרה, או לחצי שנה כמו סירקין שבא לתכנן כיצד תראה הארץ הסוציאליסטית. ז’בוטינסקי שהיה בארץ פעמיים, פעם אחת גורש, ובפעם השנייה עזב אותה כאסיר, את הארץ הוא לא הכיר. והיה את בורוכוב שהיה איש שלא הגיע לארץ מסיבה שתראה לנו מוזרה, הוא רצה להיות אינטלקטואל ובארץ לא הייתה ספרייה ראוייה (מלבד הספרייה הלאומית עם 45 אלף ספרים). בורוכוב לא יכול היה לעלות לארץ ונמלט מרוסיה לארה”ב עד שפרצה המהפיכה המרקסיסטית ויהודי רוסיה ידעו שבורוכוב הוא המומחה למרקסיזם וקראו לו לשוב חזרה לרוסיה. תשובתו  ליהודים שם הייתה, אל תאמינו בלנין, עשו חבר לאומים ואל תעשו מהסוציאליזם פולחן.  בגיל 37 הוא חלה ומת.

בשביל לקט הציונות לקחתי כתב אחד שלו “על ציונות וטריטוריה” אבל שוב הוא היה איש “של הר נבו”.

בשלב מסויים אמרתי שהיה להם מאוד נוח להתבונן על הארץ מרחוק, בעיקר אחרי שמצאתי פתק של אישה מהעלייה השנייה בו היא כותבת כמה יפה נראתה הארץ מבחוץ וכמה קשה היא מבפנים…

[...]

יש חלק ניכר של יהודים שהגיעו למסקנה שכל הציונות הייתה כלי לתיקון פנצ’רים כדי לחזור למקום בו יצאו, וחזרו חזרה לתרבות היהודי.

יש קבוצה שנייה שאומרת שהציונות הייתה הכלי הכי טוב לעקור את העם היהודי מהתרבות היהודית שלו, ומהפרובינציאליות שלו ולהכניס אותו לעולם המודרני – מכשיר להתבוללות יעילה, נורמליזציה של העם היהודי.

יש נורמליזציה שכמו שאנחנו אומרים, “אנחנו רוצים אנשים שפויים” מה הם עושים עם שפיותם זו שאלה אחרת. אם פסיכיאטרים תפקידם הוא למחוק את האישיות ולהפוך אותה לנורמלית אני חושב שזה פשוט חולה – כמו להזריק מחלה. אם נורמליות משמעות הדבר שאנו רוצים להגיע לנקודת זינוק שבה אנחנו עוסקים בכלכלה, בצדק באומנות, אבל מה יהיה הצדק הזה ובאיזה שפה תדבר הפוליטיקה – זו שאלה מיוחדת שמופיעה בציונות לא כמכשיר אלא כחלק דיאלקטי של פריצה לגבולות חדשים עם כל המסורות שבאה לפניהם.

זהו תפקדי מאוד גדול ומורכב, אני מכיר בארץ היום את שתי המפלגות המאוד חזקות, שאינם מתחלקים בין דתיים וחילוניים – אלו המפלגות הטוענות שהציונות נגמרה ואלו הטוענות שהציונות לא נגמרה. יש המון אנשים בעולם הציוני דתי והציוני חילוני שאומרים התעייפנו – או שנשוב לרחם המסורת שיגנון עלינו ונהפוך מבחינת תפיסתנו לשילוב הקפדני שבין חילונות לבורגנות. העולם החרדי אינו בורגני, הוא עני מדי אבל יש לו מטרה ברורה מאוד, “אנחנו רוצים להיות חרדים – שמישהו יגיד לנו מה, איך… ומנגד שזה יוביל אותנו לבורגנות” , לעולם של היררכיות ברורות שאין בו צדקה ויש בו צדק, ולמזלנו אם אין בו צדק אנחנו יכולים להתארגן מסביב לצדקה שבעזרתה אנו שולטים בקהילה שלנו. 

אפשר לראות זאת בצורה מאוד יפה שבחברה הישראלית היום כל אחד מגיע לקצה של הפרוייקט שלו, כל מי שעוסק בפוליטיקה אומר “חבר’ה התייאשתי” ולכן אני מעדיף לעסוק בכל דבר שאין לו מגע עם הצורך להביא לצדק (עזרה סוציאלית רווחה, צדקה…).

כל האנשים האלו מגיעים לתפיסה שאנו שוברים את הראש שלנו, ואנו נתקלים כשהפוליטיקה רוצחת את הדבר – והכי מסוכן ששני הקצוות נפגשים בהסכמה. זה אומר אי אפשר לעסוק בפעולה וולונטרית כי זה לא מגיע לשום מקום והשני אומר אי אפשר לעסוק בפוליטיקה כי זה לא מוביל אותנו לשום מקום. והשילוב הזה יוצר את הפרובלמטיקה שממנה מתחיל הסיפור שלו.

הוא מתחיל מאותה נקודה שבה יש מפגש דיאלקטי ומתוח בין פעילות, פעולה וולונטרית חברתית והסתכלות חברתית פוליטית כלכלית סטרוקטוראלית . זה מאוד קשה מהעובדה שאתה צריך לקבל השכלה מתאימה בכל התחומם האלו יחד, אז יש מה שנקרא היכולת שלך להתגבש כקבוצה של אנשים עם אינטרסים אישיים שונים ושמסוגלים להזין אחד את השני באופן כזה שאנשים יכולים לצאת לדרכם ולומר שיש לנו פרוייקט או דרך מאוד ארוכה שעוסק בלימודים עם כיוון חזוני של הר נבו, וגם של פעולה שמודדת את הלימוד ונותנת לו פידבק, בהנחה מאוד בסיסית שאנחנו במצב של הריון (חברתי). החברה הישראלית נמצאת בפרשת דרכים, כמו תמיד, אבל צריך תמיד לזהות מהי פרשת הדרכים של היום. הרבה מפרשות הדרכים נבעו מסיטואציות היסטוריות מובנות מתוך דרמות גדולות שהתרחשות. פעם עשיתי אקג היסטורי מ1936 עד 48 ואמרתי לעצמי כל שנתיים “דום לב”.

תנועת העבודה ב1937, 40 שנה לפני שנפלה מן השלטון כותב ברל כצנלסון “כי התנועה הזו אבודה” בגלל בעיות רוח,  כי היא מתמודדת עם הלכי רוח בהם הפוליטיקה נעשית על ידי כוח, עוצמות ואין חסינות תנועתית לעמוד במצבים האלו, קרו לו אז הדור השקול של תנועת הפועלים כי הוא כל הזמן הרגיש את רעידת האדמה הזו.

ברל מת בתקופת השואה והוא בשנות ה40. הייתה לו תחושה כמו זו של יוחנן בן זכאי, עומד להיות החורבן הכי גדול של העם היהודי ויש להקים בית ספר, זה מאוד מעניין כשאתה בודק מה נעשה, הוא היה בסה”כ עורך עיתון, הוא דאג ב1941 לעשות סמינר של 3 חודשים לצעירים פועלים, הוא נסע ממקום למקום לחפש את הצעירים האלו ושם אותם ברחובות ל3 חודשים של לימודים והביא את כל העולם הכי משמעותי מבחינת לימודים. בשנת 1944, ערב מותו, היו בחירות וברל מת גיל צעיר מאוד והוא היה המנהיג הכי משמעותי שהייה לתנועת העבודה בארץ, והוא הודיע לבן גוריון כי הוא מוותר על השתתפות בבחירות ועלה לחיפה לסמינר עם חניכים של הנוער העובד, ולאחר חודש הוא מת.

כשמלאו 50 שנה למותו של ברל, הגיע יצחק רבין לטכס האזכרה בבית הקברות של כינרת, זמן קצר לפני שנרצח ואמר שם “למהפיכה האמריקאי היה זוג, וושינגטון וג’פרסון, היה איש רוח, אנחנו הקמנו את מדינת ישראל רק עם וושינגטון, לא היה איש רוח”. 

היה פעם חבר כנסת בשם חיים בן אשר, והוא כתב בסוף שנות ה50 ספר ענק שנקרא “עולם המחר של האתמול” מעין דיון עם אנשי השמו”צ. כתב את זה בצורה אפלטונית, שכלל שיחות עם גנדי, כצנלסון.. ואני הייתי מאוד צעיר הייתי אחראי על מדריכים. קראתי את ספרו ורציתי שהוא יופיע בפני מדריכים. והוא בא לוועד הפועל של ההסתדרות ואמר לי בוא נשוחח בהליכה, והוא היה כבד שמיעה עם קול סופרנו ומדבר בקול רם. והוא שואל אותי על האחים קרטוס של דוסטוייבסקי והבנתי שהוא עושה לי בחינה אם כדאי לדבר איתי. לאט הבנתי שאנחנו הולכי ברחוב בן יהודה לעבר תחנה מרכזית, מה חושבים כל האנשים על שנינו הולכים ברחוב ומדברים על האנשים קרמזוז בקולי קולות ברחוב. כשהגענו לתחנה הוא אמר בוא נחזור בחזרה. לאחר כמה זמן אני מקבל ממנו טלגרמה ובו כתוב “קרה לי אסון”- חתול נכנס לי לבוידעם ונגע לי בניירות, ואז הוא הראה לי מסמך, הוא התגייס לבריגדה בגיל 50 ובבריגדה תפקידו היה להגיד לאנשים מה לעשות ושם מצא אלבום של קצין נאצי, אלבום ילדות .האלבום הסתיים בתעודת קצין באס אס, הוא שלח את האלבום לארץ – ואמר תראו בעוד חמישים שנה לראות איך גדל ילד כזה לקצין נאצי. פתאום הבנתי שהאיש חושב לטווח ארוך.  בצוואתו הוא השאיר ספר שיפתח רק ב2025. הוא הראה לי מכתב שבו כתוב במאי 1948 בן גוריון הופך לראש ממשלה ומי יטפל בנוער – אין מי שיעסוק בעתיד של תנועת העבודה. דבר שהתממש באופן מבהיל לאורך השנים גם לאור העובדה שאנשים היו עסוקים וגם בגלל שלא הבינו את נקודת המתח הגבוהה שבין תנועה רוחנית רצונית, התנדבותית, חינוכית לבין תנועה פוליטית. היום למעשה אנו שבויים בתפיסה שאומרת פוליטיקה היא מלחמה בדרכים אחרות. פעם היו אומרים מלחמה היא מדיניות באמצעים אחרים. היום אומרים מדיניות היא מלחמה בדרכים אחרות, ומלחמה כזו לא יכולה להיות פורייה מבחינה רוחנית – זו מלאכת הרס רוחנית. אנו שבויים בתפיסה שמצד אחד אנו ירוקי נפש שלא נוגעים חו”ח במדיניות כי היא מלחמה והרס ומצד שני אנו פוליטיקאים שיש לנו בעייה מאוד רצינית והם הירוקי נפש האלו שלא נותנים לנו להעביר חוקים ולפעול – וכל עמדה כזו היא עמדה, רוב הדברים נוגעים בתוך הקונפליקט הזה ולכן יש לנו בעייה של בנייה מן היסוד.

במצב בו אנו נמצאים אין מישהו גדול שיכול להתוות דרך לסיטואציה. זה מפעל קולקטיבי שמוכרח לנבוע מתוך ההכרה בהוויה שנוצרה.

דווקא הדור שנראה מנותק הוא הדור שיוכל לגבש את הדרכים ליצירה מחדש, בדיוק מה שקרה בזמן השבר החילוני שהיה הסיכוי היחידי של היהדות.

אני רוצה לסיים בסיפור שנוגע לירושלים ולמשוררת רחל. יש ברחוב הנביאים סיור בעקבות רחל המשוררת, רחל כתבה שיר שנקרא עץ אגס ומתאר שהיא קמה בבוקר ומול חלונה פורח עץ אגס, והיא אומרת עד כמה יכול אדם להתמיד באבלו כשזר פרחים מוגש בחלונו. וברחוב הנביאים ישנו בית בו גרהרחל ובו גדל עץ הדס, וכל המדריכים מראים את עץ האגס, פרח האגס ורחל התעוררה.

רחל גרה בירושלים, אישה, משוררת שכותבת כל שנה וחצי שיר, יושבת שם מלמדת עברית וכותבת בשגיאות כתיב ובכל זאת מלמדת. ואז שולחים אליה ללמוד איש שהפך לבית חולים, ביילינסון.  אבל איש זה היה איש רוח ענקי, וברל שלח אותו לרחל והוא גילה שהיא משוררת ענקית, חבריה שעלו איתה לא גילו אותה. ובאותו זמן החל ברל כצנלסון לפתוח את עיתון דבר, וביילינסון פנה אליו לגייס את רחל לעיתון.

באותה תקופה מצאה רחל תמונה מתקופת כינרת, לאחר קרע עם עמק הירדן, שהוצאה מדגניה לאור העובדה שהייתה חולה השחפת וחיבקה את הילדים יותר מידי. כשהיא מצאה את התמונה מכינרת היא שלחה אותה לבן ציון ישראלי שהיה איתה בכינרת בתקופת מגוריה והיא קבלה ממנו מכתב שלא היה יאומן:  הוא כותב לה “רחל רחלצ’יק, ראיתי את התמונה מימים כשהמאוויים עוד לא הפכו לרצונות ‘וכמה לא הצלחנו בניסיוננו’”. היא קבלה מכתב להיות משוררת תנועת הפועלים – ובתגובה היא נסעה לעמק הירדן לבקר במושבות כינרת ודגניה. שם במסע ניצחון והכתרה, היא החלה לכתוב כל שבוע שיר, יותר מביאליק. והיו המון אנשים שקראו את עיתון דבר רק בגלל שירי רחל. היא הבינה.

היא כתבה את שיר האגס, צרור הפרחים הוא לא מעיך האגס, אלא מבן ציון ישראלי, מביילינסון מכצנלסון.. היא נסעה לסיור הניצחון ופעם הראשונה שהיא התייצבה בדגניה עם כוח אדיר. בסדר פסח בכינרת וכשהיא שבה העירה היא כתבה את צוואתה שהיא מבקשת להקבר בכינרת.

זהו רגע של אישה בו היא מקבלת את הכתר, מודעת למותה מוסרת את צוואתה ואת החירות של אישה יוצרת, שזוהי החירות שלה.