הרבה יותר משזכור לי עקבתי השנה אחרי אירועי יום השואה ובהם המצעד השנתי במחנות ההשמדה בפולין. ייתכן שזה נבע מהפיקנטיות סביב הגעתו המתוקשרת של מאמן צ’לסי, אברם גרנט או אולי זו ההובלה המכובדת של הרמטכ”ל ואולי אף הפיאסקו באוניברסיטה סביב סוגיית קיום מבחן במהלך יום השואה, הוא שהשפיע עליי. במהלך היום, תוך צפייה במשדרים השונים בטלוויזיה, לא יכולתי שלא לערוך השוואות בין הסיפורים למה שקורה בישראל היום.

קצת אחרי שחגיגות השישים למדינה מגיעות לסיומן, על שלל הטקסים הממלכתיים, מתקרב קיומו של האירוע המעורר את ההתנהגות הכי לא ממלכתית בשנים האחרונות. מה שהתחיל בניסיון חוקי של הקהילה ההומו-לסבית לקיים מצעד בעיר, הפך למסכת אירועים המלווים בהסתה הכפשה ואלימות, לעיתים קשה. בכל שנה נדמה כי בדרך נס מסתיים המצעד ללא הרוגים ושקט מתוח שורר בציפייה לסיבוב הבא.

למה? מה גורם לאמוציות ולחיכוכים? התשובה הפשוטה הינה התנגדות החרדים, השולטים בעיר בפועל ומכתיבים בה אג’נדה יהודית-אורתודוקסית. זו התשובה הנוחה להרבה אנשים שיסבירו שירושלים עיר אבודה, להומואים יש את תל אביב, שיחגגו שם ושיתנו לדוסים להתחפר בתוך עצמם. התשובה המורכבת יותר נוגעת לעם ישראל ולרובו היושב גם מחוץ לירושלים. בשביל להבין איך לא מצטרפים אזרחים מן השורה נוספים לתמיכה בקהילה אין צורך במחקר, סקרים רק יביכו, כי החברה כיום, אותה חברה שקמה בעקבות ההפרה הגדולה ביותר של זכויות אדם בהיסטוריה, פשוט אטומה ולא מכירה בקיומם של שונים. כבר מזמן לא מתקיימים בתקשורת ובציבור הרחב דיונים מהותיים בדבר זכויות אדם וחוקים מפרים עוברים ללא ביקורת. לכך מתווספת התחושה כי הכמיהה האמיתית היום הינה למנהיג “חזק”, אחד ש”יעשה סדר”, ירמוס אנשים בדרך כרצונו ושייתן “שקט” לתושבים. המטרה מזמן כבר מקדשת את האמצעים ולכן הכנסת הנוכחית ואלו שלפניה מובילות, ברוח הכללית, קו מתמשך של הפרת זכויות אדם הנוגעות לפרט, לתקשורת וכן מן הסתם, גם למגזרים וביניהם הקהילה ההומו-לסבית.

לאחרונה הואצו בכנסת דיונים סביב הצעת החוק שאם תתקבל, תקנה לרשויות העירוניות סמכות לקבוע האם לאפשר או לבטל קיום מצעדים במרחביהן. חוק זה הוצע באופן ישיר בניסיון לסכל את קיום מצעד הגאווה בירושלים. לא חסרות נסיבות המעוררות מחלוקת כאשר מדובר על ירושלים. מצעד הגאווה מסמל רק חלק אחד במורכבות הקשורה בעיר החולקת ראשות דו מימדית, אזרחית ודתית. איפה נגמרת עיר הקודש של שלוש הדתות ומתחילה בירת מדינת ישראל? עד היום, לדעתי המדינה עצמה לא הגיעה למסקנה חותכת בנושא וזה רק מוסיף למחלוקת.

יש שיאמרו שעד שלא ייחתם הסכם המגדיר את גבולות העיר וכולל הכרה בינלאומית, השאלה הזו לעולם לא תיפתר. ייתכן שאלו גם טוענים שעד שלא יסתיימו הסכסוכים הביטחוניים, לא תוכל המדינה להשקיע כנדרש בחינוך, בחברה ועוד תחומים. לטעמי, זו בריחה רחוקה מאוד מהמציאות ותירוץ זול של פוליטיקאים להתעלם ממצוקות. בעיני אכן אין מקום, לקיים את המצעד בסנהנדריה או גאולה וגם לא בעיסוואה או סילואן, שלא לדבר על העיר העתיקה. זה גם בפירוש לא רצונם של ראשי הקהילה ההומו-לסבית וחבל שזה לא זוכה למספיק הכרה. אך מצעד ברחוב הראשי בעיר בעיני מתקבל על הדעת. כל מי שחי בעיר כסטודנט מודע למצוקות הרבות ולהגירה השלילית רבת השנים וזאת במקביל לפיתוח המואץ של המרכז הכולל נהירה המונית, מסוכנת לעריה מרחבי המדינה. משנה לשנה מעמד העיר פוחת ותחושה גוברת של ניכור כלפיה חשים רבים באוכלוסיה.

קיום מצעד גאווה בעיר הינו עדות מוצקת לכך שיש עוד מקום לכולם להרגיש את הבירה האזרחית של המדינה, אמיתית ומוסדרת. קיום המצעד גם יוכיח כי לכל גורם במדינה בין עם מעורר אהדה או סלידה יש זכות לממש את שאיפותיו החוקיות. צו השעה קורא לכל מי שמאמין בשלטון החוק והדמוקרטיה במדינה להגיע למצעד ולתמוך בקיומו, ולו רק להראות כי 63 שנה אחרי המאורע הנורא ההוא, קמה לה מדינה שלכל אזרח בה זכאי להביע אמונותיו ודעותיו.