נדמה שהייאוש מהפוליטיקה בקרב ציבור הסטודנטים רק הולך וגובר. הרגשת חוסר האונים אל מול אדישות מקבלי ההחלטות בשביתות הסטודנטים והמרצים, תחושת התסכול מדוח וינוגרד וחוסר לקיחת האחריות של ראש הממשלה, אלו ועוד מרחיקים את הסטודנטים הלאה והלאה מהמושג המלוכלך והמושחת שנקרא “פוליטיקה”. עצם המילה “פוליטיקאי” הפכה כבר מזמן לכינוי גנאי.
כולנו כואבים את מצבה של מדינת ישראל, ורבים מאיתנו אף רוצים לנסות להשפיע ולשנות אותו, אבל איך?
חלקנו יוצאים להפגין בכיכרות, חלקנו מתמקדים בפעילות חברתית בקהילה, חלקנו מצטרפים לתנועות חוץ-פרלמנטאריות, וחלקנו פשוט יושבים מיואשים בבית ומקטרים סביב שולחן ארוחת ערב שבת. העיקר לא פוליטיקה.

כל מה שנדרש מסטודנט בישראל על מנת להגדיל את עוצמת השפעתו הדמוקרטית על גורלו הוא להתפקד למפלגה, אשר אותה הוא מזהה כאמצעי המתאים ביותר עבורו להשפעה. וכשמדובר בתהליך ה”גוזל” בסך הכול כעשרים דקות מחייו וכמה עשרות שקלים בשנה מכיסו, אין יותר תירוצים.

אבל למה לא פוליטיקה? מי באמת יוצא נשכר מהחלטה זו? מי מעוניין ליצור את אווירת הייאוש והניכור מעשייה פוליטית? מי מטיף שאין לעשייה מסוג זה כל סיכוי להשפיע? שהיא משחיתה?
המושג “גרעון דמוקרטי”, המבטא את תופעת הירידה בהשתתפות הפעילה של אזרחי המדינה בתהליך הדמוקרטי, לא נולד אתמול. יש לתופעה זו בוודאי גורמים רבים ומגוונים, אך ברצוני להצביע על אחד, עליו אנחנו לפעמים לא עוצרים לחשוב: תחרות.
הזירה הפוליטית הינה מקום תחרותי. אין בראש הפירמידה מקום לכולם. על מנת להגיע לעמדת השפעה, על נבחר ציבור לגבור באמצעים פוליטיים על יריבים רבים, וככל שיש פחות יריבים- כך ייטב. הייאוש והאדישות כלפי הפוליטיקה משרתים, אם כן, בראש ובראשונה, את מי שכבר עוסק בפוליטיקה: נבחרי הציבור ויועציהם, מזכירי הסניפים המפלגתיים, והעסקנים הפוליטיים החיים יום יום את העשייה הפוליטית. כל כניסה של כוחות חדשים ורעננים לזירה הינה בגדר איום על מעמדם. ואנחנו? משתפים פעולה. קוראים בעיתונים על השחיתות ומתלוננים. מקשיבים בהפגנה לנואמים המכפישים את נבחרי הציבור ומציעים שיטות אלטרנטיביות ל”השפעה מבחוץ” ומצטרפים. מביעים את תסכולנו בהצבעת מחאה אופנתית למפלגת הגמלאים לכנסת.
ותוצאות- אפס.
סליחה, אפס? לא מדויק. ההתחמקות שלנו מלקיחת גורלנו לידינו, מהתמודדות עם האידיאולוגיה שלנו והעימותים הבלתי נמנעים שהתמודדות זו יוצרת בתוך החברה הישראלית, היא היא אחד הגורמים המרכזיים לעליית המנהיגות החלולה במדינת ישראל. המנהיגות מייצגת את העם שבחר בה, ובמדינה שבה סטודנטים רבים כל כך חילקו את קולותיהם בקלפי בין פתק לבן לבין מפלגת הגמלאים, המנהיגות שקיבלנו היא מה שמגיע לנו. אז מה אנחנו מתפלאים על מלחמת לבנון השנייה? על שליטת פקידי האוצר בממשלה? על האדישות כלפי מאבקי ההשכלה הגבוהה?
מי שרוצה להשפיע על גורלו, חייב להיות מוכן לא רק להתאמץ, אלא להיות גם חכם מספיק כדי להבין את הכלים העומדים לרשותו. מי שחושב שניתן לשנות את פני המדינה מבלי “להתלכלך בבוץ הפוליטי”, דומה לרופא מנתח שחושב להסיר את הגידול הפנימי של החולה מבלי לחתוך בבשרו.
המספרים מדברים בעד עצמם: במפלגת העבודה, מהמפלגות הגדולות והוותיקות במדינת ישראל, רשומים מעט יותר מ-100,000 חברי מפלגה. בבחירות האחרונות לתפקיד יושב ראש המפלגה, בחירות גורליות שהכריעו את זהות שר הביטחון של מדינת ישראל ואת זהות ממשלת ישראל כולה, הצביעו כ-65,000 חברי מפלגה. בסופו של יום, ההפרש בין המנצח למפסיד עמד על כ-2,500 קולות בלבד. רק בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית לומדים למעלה מ-10,000 סטודנטים, וגודל ציבור הסטודנטים במדינת ישראל עומד על כ-250,000 אלף איש.
שיטת הדמוקרטיה הייצוגית במדינת ישראל וברוב המפלגות המתמודדות לכנסת יצרה מצב שלאדם מן השורה יש כוח אמיתי להשפיע על מקבלי ההחלטות. לחבר מפלגה- כוחות גדולים יותר. ולקבוצת חברי מפלגה הפועלים יחד בתוך אותה מפלגה- פי כמה וכמה. חברי הכנסת ואף רוב שרי הממשלה חייבים דין וחשבון לבוחריהם, ובעיקר לאלו המדרגים אותם בתוך רשימות מפלגותיהם לכנסת- חברי המפלגה.
לכן אל לנו להתפלא ששר הביטחון אהוד ברק נשאר בממשלה אחרי דוח וינוגרד בניגוד להבטחותיו הקודמות. יכול מאוד להיות שטובת המדינה עמדה לנגד עיניו, אבל מי שקרא את הסקרים שהראו כי רוב משמעותי של מצביעי מפלגת העבודה (ועל אחת כמה וכמה- חבריה) תמכו בהישארות בממשלה, הבין עד כמה קלושים היו הסיכויים שיפרוש. יש לו מחויבות נוספת, והיא לציבור בוחריו בתוך המפלגה.
אך יש עוד שרה משמעותית בממשלת ישראל אשר צריכה לתת דין וחשבון לציבור חברי מפלגת העבודה ובוחריה. פרופ’ יולי תמיר שמה. השם מוכר, לא? איך היו נראות שביתת הסטודנטים ושביתת המרצים, לו היו אלפים מבינינו חברי המפלגה, כך שהשרה תמיר הייתה חייבת לתת לנו דין וחשבון לא רק משום היותנו סטודנטים אלא משום כוחנו להשפיע על מעמדה בתוך מפלגת העבודה?
אינני טוען שעלינו לזנוח את ההפגנות, את הפעילות החברתית והקהילתית, או את התנועות החוץ-פרלמנטאריות. אבל אל לנו להיתמם. אין שום סתירה בין פעילות פוליטית פנים מפלגתית לבין הפעילויות האחרות. להיפך- הן מחזקות זו את זו, ומהוות מנוף זו לזו. כמו שמתאגרף לא יצפה לנצח את יריבו בקרב בעזרת יד אחת בלבד, כך עלינו להניף שתי ידיים במאבק על פניה של מדינת ישראל. על גורלנו שלנו.
כל מה שנדרש מסטודנט בישראל על מנת להגדיל את עוצמת השפעתו הדמוקרטית על גורלו הוא להתפקד למפלגה, אשר אותה הוא מזהה כאמצעי המתאים ביותר עבורו להשפעה. וכשמדובר בתהליך ה”גוזל” בסך הכול כעשרים דקות מחייו וכמה עשרות שקלים בשנה מכיסו, אין יותר תירוצים.
אפשר כמובן להמשיך בדרכים בהן ניסינו עד עכשיו. להמשיך להפגין, להצביע לגמלאים, ולהלחם במלחמות אשר אין לנו יכולת אמיתית להשפיע עליהן. בשיטה זו אכן נקבל את הגמלאים, כפי שהצבענו. אך יהיו אלו חמשת גמלאי ועדת וינוגרד. זו, או הבאה שתבוא, בעקבות המלחמה הכושלת הבאה. מי שלא רוצה “להתלכלך” לא חייב, אבל שלא יתפלא אם בסוף ה”ניתוח” על עיצוב פניה של מדינת ישראל ישמע מפי הרופא את המשפט הכל כך מוכר לנו- “הניתוח הצליח, החולה מת.”