דעות ומאמרים »

בשוח הקרבות, המאבקים, נמצא את עצמנו עם משאבים וכוח אדם ואי אלו פוזיציות מאפשרות (לא באגודת הסטודנטים, בחיים, איש איש ועיסוקו), ביום יום אנו נוהגים לבקר את אלה הנמצאים בתפקידים שונים באמירות שונות: "אילו הייתי שם", "הייתי סוגר את המקום הזה" והמאתגרת מכולם "אילו היה לי את הכוח, האנשים וה.. הייתי (לא פחות) משנה את המצב (או את העולם)".

אז מגיע היום בו אתה נמצא במקום שמאפשר לך להציע רעיון חברתי יחיד, באותו רגע נערך מבחן כליות פשוט ואתה מוצא כי כלל רעיונותיך מסתכמים ברפורמות של הרס ובנייה מחדש, שינוי משהו קיים, אך איפה אתה מוצא בעצמך את הצד היצירתי, האם קיימת יכולת להציג רעיון מנותק מההוויה הרגעית, היומיומית שבמידת האפשר יהפוך למציאות?

במקרים מעטים יאפשר לנו המצב להיות מכונני רעיון חברתי חדש, במרבית המקרים נפעל בתוך קונצנזוס מסוים ונשפיע עליו לטוב או לרע, נשנה את מהותו בהתאם לאופי שלנו ( אולי אפילו נצליח להציג חלופות ), אופי העשייה שלנו או קווי יסוד אידיאולוגים המגובשים אצלנו תקופות ארוכות, לכן, על מנת לא לפספס את הרגע בו ניתנת ההזדמנות לשנות את היסוד אני מציע תרגיל מחשבתי פשוט.

נניח ואין סדר יום בוער (הוא קיים ולא נתעלם ממנו), נניח שלא מפרסמים היום את דו"ח העוני (אבל קיימים נתונים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), נניח ואין מלחמת דת בכותרות (אך קיימת בעיית חניה מהותית). נניח שהמצב הקיים, אך קיים בצורה סטטית, אתה צופה עליו מלמעלה.

ואז בא השר לקידום חברתי ואומר לך: השגתי לך את כל התקציב שאתה רוצה, את האנשים האיכותיים ביותר (כאן אני מציע לחשוב על גיוס החברים הכי איכותיים שלך) וכל אחד במשרדי הממשלה השונים, בארגונים החברתיים והעסקיים השונים תומך בך ולא מהווה שחקן וטו.

כולם נרתמים, כ-ו-ל-ם, מה היית משנה, מה היית מציע לעשות?

____________________________________________________________________________________

רועי דרור, חבר תא אופק, סטודנט, שנה א', למדעי המדינה ומדיניות ציבורית